לי ידוע כיוצר עם ביקורת חברתית חריפה. "בתוך חמש שנים סרטים חדשים יצולמו באמצעות מכשירים סלולריים"
אתם מוזמנים לשלוח את הסרטים שלכם ולהפוך לחלק ממגמה גלובאלית.
לאתר
יום רביעי, 30 באפריל 2008
במאי הקולנוע ספייק לי ייצור עבור נוקיה סרטון המבוסס על תוכן גולשים
אתם מוזמנים לשלוח את הסרטים שלכם ולהפוך לחלק ממגמה גלובאלית.
לאתר
יום ראשון, 27 באפריל 2008
התקווה הישראלית הגדולה בתחום הגיימינג
תעשיית משחקי המחשב הישראלית עושה את צעדיה הראשונים, ובינתיים היא מתקדמת לא רע. אמנם בזעיר אנפין, אך זה קורה. באחרונה התכנס שוב איגוד מפתחי המשחקים הישראלי - שכלל יזמים, אנשי מקצוע ומשקיעים - לכנס השנתי.
יום שני, 21 באפריל 2008
זכויות ראשונים... האומנם?
בין מצה למצה ובין עבודה לעבודה מצאתי בוואלה את הקטע הבא:
http://computers.walla.co.il/?w=/4002/1225709
בעקבות כך, עלתה במוחי מחשבה...
נכון שבלוג יכול להיות כללי וגם אישי, וכל מנהל בלוג יכול לשלוט על כמות הקוראים שלו (לרוב) אבל האם הוא יכול לשלוט על הכתוב שלו ולשמור לעצמו את זכות הראשונים?
הרי ידוע ש"העתק-הדבק" עובד בקלות ואז לא משנה מי אתה... (אלא אם כן אתה ראש הממשלה או משהו) לא יזכרו להגיד שאתה כתבת את זה ובעצם הדבר ישכח ויעבור עיבוד ושינוי ככל העולה על רוחו של אותו אדם..
אני חושבת שהעניין לא פייר וזו אחת הבעיות שיש באנטרנט. כי בעצם כל אחד יכול לכתוב נאומים שלמים ואחר יבוא יקח אותם ויהפוך אותו לשלו...
אז הנה אמרתי את דעתי והייתי רוצה לדעת מה דעתכם.
המשך חופשה נעימה...
אלה.
http://computers.walla.co.il/?w=/4002/1225709
בעקבות כך, עלתה במוחי מחשבה...
נכון שבלוג יכול להיות כללי וגם אישי, וכל מנהל בלוג יכול לשלוט על כמות הקוראים שלו (לרוב) אבל האם הוא יכול לשלוט על הכתוב שלו ולשמור לעצמו את זכות הראשונים?
הרי ידוע ש"העתק-הדבק" עובד בקלות ואז לא משנה מי אתה... (אלא אם כן אתה ראש הממשלה או משהו) לא יזכרו להגיד שאתה כתבת את זה ובעצם הדבר ישכח ויעבור עיבוד ושינוי ככל העולה על רוחו של אותו אדם..
אני חושבת שהעניין לא פייר וזו אחת הבעיות שיש באנטרנט. כי בעצם כל אחד יכול לכתוב נאומים שלמים ואחר יבוא יקח אותם ויהפוך אותו לשלו...
אז הנה אמרתי את דעתי והייתי רוצה לדעת מה דעתכם.
המשך חופשה נעימה...
אלה.
יום רביעי, 16 באפריל 2008
איך עושה סוס? /כתבה: נרקיס טל
אני רוצה להתחיל בסיפור אישי. אחותי ילדה לפני כשנה בן ראשון. אני כל-כך שמחתי, שהביקורים שלי אליה רק גדלו. זה כבר לא ביקור שגרתי של כוס קפה, עוגיות בצד ופטפוט מתמשך של כמה שעות טובות. זה מתחיל ב"שלום" קטן לאחותי, "שלום" גדול מלווה במנגינה וחיוך רחב לאחיין שרק נולד, ממשיך לחיבוק גדול ולקיחתו מאימו לידיי. משם עוברים לריצפה כאשר בדרך דורכים על כל צעצוע שמשמיע רעש של חיה או כלי תחבורה, אבל מהר מאוד- לילד נמאס והוא מסמן שהוא רוצה את המחשב.
אז נכון, כשהוא ילד אתה עושה כל מה שהוא מבקש, גם אם זה גובל בלעשות קולות של סוס ודג (שאין להם בכלל קול, אבל מי אני שיהרוס להורים שלו שלימדו אותו לעשות כמו דג), אבל כשזה מגיע למחשב- אתה חושב פעמיים, האם זה באמת נחוץ?
כשהתייעצתי על זה עם אחותי ובעלה, התשובה שלהם הייתה: "נראה אותך מעסיקה את הילד כל-כך הרבה שעות..."
באותו יום הלכתי עם המשפט הזה הביתה והבטחתי לעצמי שברגע שלי יהיו ילדים, אני בחיים לא אחשוף אותם למחשב, במיוחד כשהם כל-כך קטנים. אני אהיה אמא טובה ואני אשקיע בילדים שלי, למרות העייפות אחרי העבודה. אני אתן להם חינוך טוב כמו של פעם...
הזמן עבר והמשכתי לבקר את האחיין שלי שבנתיים גדל והתפתח כמו כולם, על אף החשיפה למחשב. הוא למד כבר ללכת, ומלבד קולות של סוס ודג הוא גם יודע למחוא כפיים ולעשות שלום, אבל הכי חשוב זה שההורים שלו כבר לא מפחדים להשאיר אותו איתי לבד (לאיזה שעתיים שלוש, לא יותר), אבל מבחינתי השעתיים האלו מרגישות כמו נצח ואם כל האהבה שלי אליו, אוזלים לי הכוחות ואני מהר מאוד מושיבה אותו מול המחשב כדי לקבל קצת נחת.
מה אני אגיד לכם?! כנראה שאנחנו כבר שבויים בקידמה וכנראה שבאמת אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורה למרות שזה נראה לכאורה נורא פשוט ואפשרי (כמו ללדת בלי "אפידורל" כי ככה כולן ילדו פעם אז מה הבעיה...ועובדה שאין כמעט אף אחת בלי אפידורל בלידה), מה שכן נשאר לעשות זה לראות את הדברים הטובים של המחשב ולהשלים עם העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
מאמר שנתן לי השראה לכתיבה:
http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/550/488.html
אני רוצה להתחיל בסיפור אישי. אחותי ילדה לפני כשנה בן ראשון. אני כל-כך שמחתי, שהביקורים שלי אליה רק גדלו. זה כבר לא ביקור שגרתי של כוס קפה, עוגיות בצד ופטפוט מתמשך של כמה שעות טובות. זה מתחיל ב"שלום" קטן לאחותי, "שלום" גדול מלווה במנגינה וחיוך רחב לאחיין שרק נולד, ממשיך לחיבוק גדול ולקיחתו מאימו לידיי. משם עוברים לריצפה כאשר בדרך דורכים על כל צעצוע שמשמיע רעש של חיה או כלי תחבורה, אבל מהר מאוד- לילד נמאס והוא מסמן שהוא רוצה את המחשב.
אז נכון, כשהוא ילד אתה עושה כל מה שהוא מבקש, גם אם זה גובל בלעשות קולות של סוס ודג (שאין להם בכלל קול, אבל מי אני שיהרוס להורים שלו שלימדו אותו לעשות כמו דג), אבל כשזה מגיע למחשב- אתה חושב פעמיים, האם זה באמת נחוץ?
כשהתייעצתי על זה עם אחותי ובעלה, התשובה שלהם הייתה: "נראה אותך מעסיקה את הילד כל-כך הרבה שעות..."
באותו יום הלכתי עם המשפט הזה הביתה והבטחתי לעצמי שברגע שלי יהיו ילדים, אני בחיים לא אחשוף אותם למחשב, במיוחד כשהם כל-כך קטנים. אני אהיה אמא טובה ואני אשקיע בילדים שלי, למרות העייפות אחרי העבודה. אני אתן להם חינוך טוב כמו של פעם...
הזמן עבר והמשכתי לבקר את האחיין שלי שבנתיים גדל והתפתח כמו כולם, על אף החשיפה למחשב. הוא למד כבר ללכת, ומלבד קולות של סוס ודג הוא גם יודע למחוא כפיים ולעשות שלום, אבל הכי חשוב זה שההורים שלו כבר לא מפחדים להשאיר אותו איתי לבד (לאיזה שעתיים שלוש, לא יותר), אבל מבחינתי השעתיים האלו מרגישות כמו נצח ואם כל האהבה שלי אליו, אוזלים לי הכוחות ואני מהר מאוד מושיבה אותו מול המחשב כדי לקבל קצת נחת.
מה אני אגיד לכם?! כנראה שאנחנו כבר שבויים בקידמה וכנראה שבאמת אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורה למרות שזה נראה לכאורה נורא פשוט ואפשרי (כמו ללדת בלי "אפידורל" כי ככה כולן ילדו פעם אז מה הבעיה...ועובדה שאין כמעט אף אחת בלי אפידורל בלידה), מה שכן נשאר לעשות זה לראות את הדברים הטובים של המחשב ולהשלים עם העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
מאמר שנתן לי השראה לכתיבה:
http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/550/488.html
יום ראשון, 13 באפריל 2008
יום רביעי, 2 באפריל 2008
המרחב הבין אישי על אבי ומירה -חיים רקובר
שאלת המרחב האישי והחברתי שיוצרת הרשת היא אחת השאלות הגדולות מבחינתי.
כנות האדם עם עצמו ועם סביבתו היא מבחינתי הא.ב. של היותי אדם.
כאדם אני נתקל אין-סוף פעמים עם האפשרות להשיג משהו בקלות ולא ביושר. ההזדמנות לגנוב, לעגל פינות, להעתיק וכד' אורבת בכל פינה בחיינו. ועדיין אני מאמין כי זו לא דמות האדם השלם.
בציור של לאונרדו נראה האדם באופן הסימטרי שלו. במחינתי זה נסיון להציג את האופן העגול והשלם של האדם. באותה תקופה לא היו ניתוחים פלסטיים וניסו למצוא את האדם המושלם גופנית. היום ברור לכולם שזו לא הזירה המשמעותית. הזירה היא האמונות והערכים שעל פיהם אנו מנהלים את חיינו.
האפשרות המידית כל כך לשוטת ברחבי העולם, להגיע למידע מרחבי העולם, להכנס למידע אישי, להמציא דמות ולחיות בכאילו היא השקר המוחלט של עולם הרשת.
בתחילת השיעורים אבי שאל מה זה תקשרות, ועניתי מבט עיניים. העיניים הם האפשרות לימור קומניקציה, לוודא אמת, לבחון יושר.
אין עולם ווירטאלי בעולם האמיתי.
אין לאן לברוח, האסקפזיזים יתפוצץ בסמים והתאבדיות.
בעיני פיצולי האישיות הבלתי פוסקות, וחוסר הכנות העצמית של האדם עם עצמו הם יסוד קיומנו.
בואו נחייה את החיים הראשונים.
חיים
כנות האדם עם עצמו ועם סביבתו היא מבחינתי הא.ב. של היותי אדם.
כאדם אני נתקל אין-סוף פעמים עם האפשרות להשיג משהו בקלות ולא ביושר. ההזדמנות לגנוב, לעגל פינות, להעתיק וכד' אורבת בכל פינה בחיינו. ועדיין אני מאמין כי זו לא דמות האדם השלם.
בציור של לאונרדו נראה האדם באופן הסימטרי שלו. במחינתי זה נסיון להציג את האופן העגול והשלם של האדם. באותה תקופה לא היו ניתוחים פלסטיים וניסו למצוא את האדם המושלם גופנית. היום ברור לכולם שזו לא הזירה המשמעותית. הזירה היא האמונות והערכים שעל פיהם אנו מנהלים את חיינו.
האפשרות המידית כל כך לשוטת ברחבי העולם, להגיע למידע מרחבי העולם, להכנס למידע אישי, להמציא דמות ולחיות בכאילו היא השקר המוחלט של עולם הרשת.
בתחילת השיעורים אבי שאל מה זה תקשרות, ועניתי מבט עיניים. העיניים הם האפשרות לימור קומניקציה, לוודא אמת, לבחון יושר.
אין עולם ווירטאלי בעולם האמיתי.
אין לאן לברוח, האסקפזיזים יתפוצץ בסמים והתאבדיות.
בעיני פיצולי האישיות הבלתי פוסקות, וחוסר הכנות העצמית של האדם עם עצמו הם יסוד קיומנו.
בואו נחייה את החיים הראשונים.
חיים
איזו מכונה חכמה!
האם חשבתם פעם איך מלמדים מכונה לעשות משהו? השאלה נשמעת פשוטה. לא כן? רבים מאתנו משוכנעים כי בשנת 2001 כבר למדנו לעשות זאת. אבל רגע, נסו לחשוב איך, למשל, לומד ילד קטן לטפס על מדרגות? אם ננסה ללמד מחשב (או מוח אלקטרוני כלשהו) לעשות זאת, ניאלץ להגדיר מערכת מורכבת ביותר, שתכלול בתוכה מערכות ראייה והתמצאות במרחב, כדי שתוכל לטפס במעלה מדרגות הבית על סמך אלגוריתם מסוים שנכתוב ואשר ינסה לצפות מראש קשיים כלשהם. נניח שעשינו זאת, והצלחנו. אבל מה יקרה אם נוביל את אותו "מוח אלקטרוני" לסולם או למדרגות נעות במקום למדרגות המוכרות? האם הוא יבחין בשוני, יקבל החלטות חדשות שאליהן לא תוכנת ויצליח לטפס גם על הסולם או המדרגות השונות? בשאלות כאלו ואחרות עוסק מדע הבינה המלאכותית.
תחום זה רחב ,חדש יחסית למדעי המחשב ומרתק , באמצעותו גם מתכננים משחקים מפורסמים שהמחשב בהם יכול לשחק מול אדם כמו משחק שחמת , X @O וכולה ,) האם לדעתכם נגיע למצב שבו רואים את המכונות מחליפים את בני האדם בעתיד ? האם לעתכם נגיע למצב שבו המכונות הם שחושבים , הם שעובדים והם שמטפלים ומחנכים את הילדים שלנו ?האם הדבר הזה אפשרי ? מה הסיכוי ? האם יש גבולות ?
הירשם ל-
תגובות (Atom)
