איך עושה סוס? /כתבה: נרקיס טל

אני רוצה להתחיל בסיפור אישי. אחותי ילדה לפני כשנה בן ראשון. אני כל-כך שמחתי, שהביקורים שלי אליה רק גדלו. זה כבר לא ביקור שגרתי של כוס קפה, עוגיות בצד ופטפוט מתמשך של כמה שעות טובות. זה מתחיל ב"שלום" קטן לאחותי, "שלום" גדול מלווה במנגינה וחיוך רחב לאחיין שרק נולד, ממשיך לחיבוק גדול ולקיחתו מאימו לידיי. משם עוברים לריצפה כאשר בדרך דורכים על כל צעצוע שמשמיע רעש של חיה או כלי תחבורה, אבל מהר מאוד- לילד נמאס והוא מסמן שהוא רוצה את המחשב.
אז נכון, כשהוא ילד אתה עושה כל מה שהוא מבקש, גם אם זה גובל בלעשות קולות של סוס ודג (שאין להם בכלל קול, אבל מי אני שיהרוס להורים שלו שלימדו אותו לעשות כמו דג), אבל כשזה מגיע למחשב- אתה חושב פעמיים, האם זה באמת נחוץ?
כשהתייעצתי על זה עם אחותי ובעלה, התשובה שלהם הייתה: "נראה אותך מעסיקה את הילד כל-כך הרבה שעות..."
באותו יום הלכתי עם המשפט הזה הביתה והבטחתי לעצמי שברגע שלי יהיו ילדים, אני בחיים לא אחשוף אותם למחשב, במיוחד כשהם כל-כך קטנים. אני אהיה אמא טובה ואני אשקיע בילדים שלי, למרות העייפות אחרי העבודה. אני אתן להם חינוך טוב כמו של פעם...
הזמן עבר והמשכתי לבקר את האחיין שלי שבנתיים גדל והתפתח כמו כולם, על אף החשיפה למחשב. הוא למד כבר ללכת, ומלבד קולות של סוס ודג הוא גם יודע למחוא כפיים ולעשות שלום, אבל הכי חשוב זה שההורים שלו כבר לא מפחדים להשאיר אותו איתי לבד (לאיזה שעתיים שלוש, לא יותר), אבל מבחינתי השעתיים האלו מרגישות כמו נצח ואם כל האהבה שלי אליו, אוזלים לי הכוחות ואני מהר מאוד מושיבה אותו מול המחשב כדי לקבל קצת נחת.
מה אני אגיד לכם?! כנראה שאנחנו כבר שבויים בקידמה וכנראה שבאמת אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורה למרות שזה נראה לכאורה נורא פשוט ואפשרי (כמו ללדת בלי "אפידורל" כי ככה כולן ילדו פעם אז מה הבעיה...ועובדה שאין כמעט אף אחת בלי אפידורל בלידה), מה שכן נשאר לעשות זה לראות את הדברים הטובים של המחשב ולהשלים עם העובדה שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

מאמר שנתן לי השראה לכתיבה:
http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/550/488.html