בני אדם זורים בכל יום לסיבר-ספייס, בכוונה ולפי תומם, מלים ותכנים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו התכנים ההם בימי הורתם. יש שבקטסט קטן אחד נגנז כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש טקסטים שהכריעו בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים התכנים ההם ירדו מגדולתן והושלכו למרחב הווירוטאלי, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך הקלדה קלה כמי שמגלגל בעדשים.
היש לתמוה על כך? אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: תכנים עולים לגדולה ותכנים יורדים ונעשים חולין.
וכך אין לדבר סוף עד העולם. תוכן הולך ותוכן בא, שיטה עולה ושיטה יורדת – וה"תיקו" הישן והנצחי בעינו עומד, לא ישתנה ולא יתמעט. נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פרעון החוב; פורקת היא רק לפי שעה את משאו מעל הזכרון ולא יותר.
טקסט או שטה יורדת איפוא מגדולתן ומפנות מקומן לאחרות לא מפני שהורע כחן לגלות, להאיר, לבטל את ה"תיקו", מקצתו או כולו, אלא דוקא להפך: לפי שנשחק הטקסט או השטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה, וממילא אין בה עוד כדי הסח הדעת לפי שעה.
כל שטף החיים, כל תכנם – אינה אלא השתדלות רצופה, יגיעה בלתי פוסקת של הסח הדעת. כל רגע של "רדיפה אחרי..." הוא באותו רגע גם "פליטה מן..." – וזה, רק זה, כל שכרו. שכר רדיפה – פליטה. הרודף מוצא כל רגע את ספוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט, והוא הנותן לו צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. שומר פתאים ה'.
ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בהקלידו מילים, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.
גילוי וכיסוי במרחב.
הערת העורך: נדמה כי גילוי הפנים והרצון האין סופי לחשיפה (גיזמוז, דנונה וכד') כתמונת ראי לרצון להצניע (כאנוימיות האין סופית במרחב הבלתי מוגבל). ומי ידע דרכו של תוכן, ומי יבין צפונותיו, ואחד ואפס, ומי ניצח. גילוי וכיסוי בשפה.
היש לתמוה על כך? אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: תכנים עולים לגדולה ותכנים יורדים ונעשים חולין.
וכך אין לדבר סוף עד העולם. תוכן הולך ותוכן בא, שיטה עולה ושיטה יורדת – וה"תיקו" הישן והנצחי בעינו עומד, לא ישתנה ולא יתמעט. נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פרעון החוב; פורקת היא רק לפי שעה את משאו מעל הזכרון ולא יותר.
טקסט או שטה יורדת איפוא מגדולתן ומפנות מקומן לאחרות לא מפני שהורע כחן לגלות, להאיר, לבטל את ה"תיקו", מקצתו או כולו, אלא דוקא להפך: לפי שנשחק הטקסט או השטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה, וממילא אין בה עוד כדי הסח הדעת לפי שעה.
כל שטף החיים, כל תכנם – אינה אלא השתדלות רצופה, יגיעה בלתי פוסקת של הסח הדעת. כל רגע של "רדיפה אחרי..." הוא באותו רגע גם "פליטה מן..." – וזה, רק זה, כל שכרו. שכר רדיפה – פליטה. הרודף מוצא כל רגע את ספוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט, והוא הנותן לו צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כסוי לכסוי, כשהתהו מנצנץ, אבל רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים, ועל פי רוב בני אדם מדלגים עליהם ואינם מרגישים. שומר פתאים ה'.
ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'.
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בהקלידו מילים, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.
גילוי וכיסוי במרחב.
הערת העורך: נדמה כי גילוי הפנים והרצון האין סופי לחשיפה (גיזמוז, דנונה וכד') כתמונת ראי לרצון להצניע (כאנוימיות האין סופית במרחב הבלתי מוגבל). ומי ידע דרכו של תוכן, ומי יבין צפונותיו, ואחד ואפס, ומי ניצח. גילוי וכיסוי בשפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה