חשיפה בשם האנונימיות

אין כמו שירה המפורסם של המשוררת זלדה, "לכל איש יש שם",כדי לבטא את מעמד העל שיש בתרבות שלנו לשמות.
קשה לנו להעלות על הדעת יחסים בונים וכנים בין אנונימיים.
האנונימיות נתפסת כפוטנציאל הרסני של שקר, חטא ועורמה. מצב של חוסר אחריות שמקל כביכול לפרוק כל עול.
הגיע הזמן לחפש את מעלותיה של האנונימיות.
התרגלנו לחשוב ששם אינו חלק לגיטימי מהאינטימיות.
אנו הרי מוכרים להרבה מאד אנשים.
כל שוטר מצוי רשאי לבקש מאתנו תעודת זהות, מה כבר יש להתבייש מחשיפת השם?
למרות זאת, נותר עוד מקום נרחב לצורת אינטימיות של השם האמיתי, העובדה ששוטר תנועה יכול לעצור אותי בדרך ולבקש ממני תעודת זהות, אינה אומרת שמותר למשטרה לבקש ממני תעודת זהות גם בהפגנה חוקית למשל.
יש לי זכות להפגין כאנונימית.
וככל שהשם שלי ידוע לרשויות ולמספר גדול של אנשים, עדיין רובו המוחלט של הציבור לא מכיר אותי בשמי.
אני לא בטוחה, למשל, עד כמה השכנים בבית ממול יודעים מי אני, אני יכולה לבחור עדיין, ברוב המקרים, אם ובפני מי להזדהות.